Vayedaber

משנה: 54a הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַנּוֹתָר יִשָּֽרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. וְאִם חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת יִשָּֽרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב׃

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

מתני' העצמות. שיש בהן מוח ואי אפשר לאכלו שצריך לשברן ושבירת עצם נאסרה וחל עליהן איסור נותר וטעון שריפה:

והגידין. לא נצרכה אלא לשמנו דגיד הנשה דמן התורה מותר אלא שישראל קדושים הם ונוהגין בו איסור א''נ גיד החיצון שהוא סמוך להבשר לצד הירך הרואה את האויר דמן התורה אינו אסור אלא גיד הפנימי הסמוך לעצם ומכיון דהני מותרין מן התורה חל עלייהו איסור נותר ובכלל נותר לא קחשיב ליה משום דהאי על כרחו מתחלתו עומד לכך שמדרבנן הוא אסור וטעון שריפה ולהכי תנא ליה באנפי נפשיה לאשמועינן דאסור לאכלו:

והנותר. מבשר הפסח שנתעצלו באכילתו וניתותר:

ישרפו בששה עשר. שהוא חולו של מועד שא''א לשורפו בט''ו לפי שאין שורפין קדשים בי''ט כדפרישית במתני' דלעיל:

חל ט''ז להיות בשבת וכו'. לפי שבזמן שהיו מקדשין על פי ראייה היה אפשר להיות חל ששה עשר בשבת:

משנה: כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִין. הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בְּפֶסַח טָהוֹר הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים׃

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

והשובר נטמא. כגון שבא בטומאה בתחלה וכן אם נתפגל או נפסל בתחלה שנשחט במחשבת חוץ לזמנו או שלא לשמו אינו לוקה משום שבירת העצם שנאמר ועצם לא תשברו בו בכשר הוא שמוזהר על שבירת העצם ולא בפסול אבל אם היה לו שעת הכושר בתחלה ואחר כך נפסל בטומאה או יציאה וכיוצא בהן יש בו משום שבירת עצם ולוקה:

מתני' כל הנאכל בשור הגדול. שכבר הוקשה כל שעתיד להקשות בו:

יאכל בגדי הרך. של פסח אבל מה שאינו נאכל בשור הגדול כלל אינו נאכל בפסח וכדמפרש לקמיה:

וראשי כנפים והסחוסים. בבבלי רמי דהא מרישא משמע את שאינו נאכל בשור הגדול אינו נאכל בגדי הרך והדר קתני ראשי כנפי' והסחוסין והא הני לא מתאכלי בשור הגדול ומסיק דהכי קתני כל הנאכל בשור הגדול ע''י שליקה הרבה נאכל בגדי הרך בצלי ומה הן ראשי כנפים והסחוסים וראשי הכנפים הם ראשי הכתפים וכן אותן גידים הקשים שהם סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף ונקשרים אותן הפרקים באותן הגידים נקראים ג''כ ראשי כנפים והסחוס שקורין טינדרוס בלע''ז כגון תנוך האוזן וסחוסי החזה וכיוצא בהן שאלו נאכלין בשור הגדול על ידי שליקה נאכלין הן בגדי הרך בצלי:

השובר את העצם בפסח טהור. אחד ששוברו בלילי ט''ו או ששבר בו עצם מבעוד יום או ששבר אחר כמה ימים ה''ז לוקה ארבעים:

אבל המותיר בטהור. כלומר אף בטהור אינו לוקה משום נותר ומשום דהוי ליה לאו הניתק לעשה דכתיב לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו:

מָהוּ לְהַצִּית אֶת הָאוֹר בִּמְדוּרַת חָמֵץ. מָאן דִּילִיף מִן הַנּוֹתָר. אָסוּר. מָאן דְּלָא יְלִיף מִן הַנּוֹתָר. מוּתָּר. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה. יָרְדוּ לָהּ בְּשִׁטַּת רִבִּי יִשְׁמָעֵאל (וכו'). [כְּמַה דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּמָּן. תִּינּוֹק שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ נִימּוֹל בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְהָכָא עִיבֵּר זְמַנּוֹ נִשְׂרַף בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה.]

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

מהו להצית את האור במדורת חמץ. גרסינן להא לעיל פ' במה מדליקין בהלכה א' וכן להא דלעיל מה חמית מימר וכו' וכדפרישית שם דעיקר הבעיא במדורת חמץ שיש לו לשרוף בע''פ דבלאו הכי צריך לשורפו והלכך מיבעי ליה אם הצית אור במדורת חמץ מבעוד יום מהו שיהא מותר שתהא מדורת חמץ זו דולקת והולכת בי''ט ובשבת או לא:

מאן דיליף. שריפת חמץ מן הנותר כר' יהודה בפ' כל שעה אסור כמו דשריפת קדשים אסור אע''פ שמצית האור מבעוד יום אם הולכת ודולקת בשבת וכדקאמר רב חסדא לעיל שם וה''ה בי''ט:

ומאן דלא יליף מנותר מותר הוא במדורת חמץ. שהציתו מבעוד יום להיות דולקת בי''ט או בשבת ואף על גב דהמוצא חמץ בי''ט של פסח אסור לשורפו והכי תני בהדיא בתוספת' דשבת פ''ב שאני הכא דהא מיהת מצות ביעור חמץ בזמנו הוא דאתחיל ועביד:

ירדו לה בשיטת ר' ישמעאל. אהני דמתני' קאי שאם הן נשרפין שלא בזמנן כגון שחל ט''ז בשבת נשרפין הן נמי בלילה של י''ז כמה דר' ישמעאל אמר תמן וכו' בתוספתא דשבת פי''ו וגריס התם להא בשם ר''א ב''ר שמעון דס''ל דמילה שלא בזמנה נוהג בין ביום בין בלילה:

מַה חֲמִית מֵימַר. וְלֹא תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד בּוֹקֶר וְהַנּוֹתָר מִמֶּ֛נּוּ עַד בּוֹקֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרוֹפוּ׃ אַחַר שְׁנֵי בְקָרִים אַחַר בּוֹקְרוֹ שֶׁלְאַרְבָּעָה עָשָׂר וְאַחַר בּוֹקְרוֹ שֶׁלַחֲמִשָּׁה עָשָׂר. וְכָתוּב וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

מה חמית מימר. על המתני' קאי דקתני חל ט''ז להיות בשבת וכו' ומנין לך שאין שורפין בקדשים לא בי''ט ולא בשבת וניתי עשה ונדחי ל''ת וקאמר משום דכתיב ולא תותירו וכו' ומדכתיב תרי זימני בקר בא הכתוב לומר אחר שני בקרים וכו' וישרפו בט''ז והיינו טעמא דרישא כשחל ט''ז בחול:

וכתיב והנותר וכו'. ואם חל ט''ז בשבת ישרפו בי''ז משום דילפינן והנותר והנותר מקרא דכתיב גבי שלמים שלפעמים אתה שורפו לנותר דפסח כנותר דשלמים ביום הג' וכגון שחל ט''ז בשבת:

הלכה: עֶצֶם שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אָסוּר לְשׁוֹבְרוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. מוּתָּר לְשׁוֹבְרוֹ. מָתִיב רִבִּי יוֹחָנָן לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וְהָא תַנִּינָן. הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַנּוֹתָר יִשָּֽרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. וְיִקּוֹץ. מִפְּנֵי הַמּוֹחַ שֶׁבַּקּוֹלִית. וְיַחֲלוֹץ אֶת הַבָּשָׂר מִן הָעֶצֶם וְיִהֲנֶהּ מִן הָעֶצֶם. סָֽבְרִין מֵימַר. אֵין חוֹלְצִין אֶת הַפָּסוּל. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. וַאֲפִילוּ תֵימַר. חוֹלְצִין. פָּתַר לָהּ כְּרִבִּי יַעֲקֹב. דְּרִבִּי יַעֲקֹב אָמַר. הָכָא בַכוֹשֶׁר מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה וְנִיטְמָא אָסוּר בִּשְׁבִירַת הָעֶצֶם. רִבִּי אִימִּי בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. מַה טַעַם אָֽמְרוּ. הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַנּוֹתָר יִשָּֽרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. שֶׁהַשּׂוֹרֵף יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם שׁוֹבֵר. שְׁמוּאֵל אָמַר. נִימְנִין עַל מוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ וְאֵין נִימְנִין עַל מוֹחַ שֶׁבַּקּוֹלִית. נִימְנִין עַל מוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ. שֶׁהוּא יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ דֶּרֶךְ הָאוֹזֶן. וְאֵין נִימְנִין עַל מוֹחַ שֶׁבַּקּוֹלִית. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ אֶלָּא דֶרֶךְ שְׁבִירָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. נִימְנִין עַל מוֹחַ שֶׁבַּקּוֹלִית. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אֵין נִימְנִין עַל מוֹחַ שֶׁבַּקּוֹלִית. וְאִם נִמְנֶה נִמְנֶה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. וְיִשְׂרֹף וְיִמְנֶה. מִפְּנֵי אָבְדָּן קֳדָשִׁים. עַל דַּעְתֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל. יִשְׂרֹף וְיִמְנֶה. 54b סָבַר שְׁמוּאֵל כְרִבִּי יַעֲקֹב. [דְּרִבִּי יַעֲקֹב] אָמַר. הָכָא בַכוֹשֶׁר מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה וְנִיטְמָא אָסוּר בִּשְׁבִירַת הָעֶצֶם.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

על דעתיה דשמואל ישרוף וימנה. הך פירכא אינה אלא כדרך בעיא אליבא דשמואל וה''פ דלשמואל דלא מחלק בין לכתחלה לבין דיעבד דאין נמנין על מוח שבקולית סתמא קאמר ואי מטעמא דחשש' מפני הפסד קדשים לא הוה אסר אלא לכתחלה וכהאי דר' יוחנן אלא ודאי דטעמיה לאו משום חששא בעלמא הוא דמדינא הוא דקאמר אין נימנין והשתא על כרחך דשמואל לא ס''ל כהאי תנא דתוספתא דשורף אין בו משום שובר אלא דס''ל שורף יש בו משום שובר ומי נימא דס''ל כהאי דר' אלעזר דלעיל דדייק לה הכי מהמתני' דקאמר מה טעם אמרו וכו' וכדפרישנא:

סבר שמואל כרבי יעקב וכו'. כלומר אין דסבר שמואל כר' יעקב דלעיל דאם היה לו שעת הכושר אפי' נפסל אח''כ יש בו משום שבירת עצם והלכך טעמא דמתני' דקאמר ישרפו בששה עשר משום דאין להם תקנה אחרת לפי שאסור להוציא המוח על ידי שבירה וליהנות מהעצם אפי' עכשיו שנפסלו מחמת נותר ובשעת אכילה אסור על ידי שריפת העצם דשורף הוי כשובר וכולה מלתא דשמואל כר' אלעזר דלעיל אתיא דהכי מוקי ליה לטעמא דהתנא דמתני' ופליגא על התנא דהתוספתא:

על דעתיה דר' יוחנן וישרוף וימנה. על הא דר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן הוא דפריך דהא על כרחך דסבירא ליה שהשורף אין בו משום שובר מדקאמ' ואם נמנה נמנה ואוכל המוח ע''י ששירף העצם ומוציאו להמוח וא''כ אמאי קאמר דלכתחלה אין נימנין וישרוף העצם וימנה על המוח ואפי' לכתחלה ומשני מפני אבדן קדשים שלכתחלה חוששין דילמא בהדי דמנח גומרתא על העצם תשרוף גם ממקצת המוח שבתוכו ה''ז כמפסיד קדשים בידים ולפיכך אסור לכתחלה ואם נמנה נמנה:

ר' יוחנן דידיה אמר נמנין לכתחלה על מוח שבקולית. דס''ל כתנא דהתוספתא דלעיל שהשורף אין בו משום שובר ור' יעקב בר אחא קאמר בשם ר' יוחנן דהכי שמיע ליה מיניה אין נמנין לכתחלה על מוח שבקולית ואם נמנה נמנה ויוצא בו ידי חובתו:

שמואל אמר נמנין. לאחד שיהיה מן החבורה על מוח שבראש שאפי' אינו מגיע לו אלא כזית מן המוח שבראש נמנין עליו וכדמפרש טעמא לפי שהוא יכול לגוררו ולהוציאו דרך נקב האוזן וא''צ שבירת העצם אבל אין נמנין על מוח שבקולית שאינו יכול להוציאו אלא דרך שבירת העצם:

ר' אימי בשם ר' אלעזר מה טעם אמרו וכו'. כלומר משום דקשיא ליה על הא דקתני העצמות דין נותר יש להן שעל כרחו באין לידי נותר שאי אפשר לאכול המוח שבהן לפי שאינו אלא ע''י שבירת העצם והרי אפשר לחולצו בשעת אכילה ע''י שריפה שמניח גומרתא על העצם במקום המוח ונשרף העצם ומוציא המוח וכדתנינן בתוספתא שם השורף את העצמות והמחתך בגידין ובקרניים ובטלפים אינו עובר בל''ת אלא לאו ש''מ דתנא דמתני' לא ס''ל כהאי תנא דהתוספתא וקסבר שהשורף בעצמות יש בו משום שובר ועובר בלא תעשה והלכך על כרחך שבאין לידי נותר מפני המוח שבהן וישרפו בט''ז:

אמר ר' אלעזר לא צריך לאוקמי אליבא דר''ל. דס''ל כהאי סברין מימר דאפי' הפסול מעיקרו יש בו משום שבירת עצם אלא פתר לה ר''ל כר' יעקב דהתוספתא בפ''ו דאמר הבא בכושר משעה ראשונה שהיתה לו שעת הכושר מתחלה ונטמא אחר כך אסור בשבירת העצם ודתנן לקמן השובר בטמא אינו לוקה היינו בשלא היה לו שעת הכושר וא''כ הכא שהיה לו שעת הכושר אלא שנתותר יש בו משום שבירת העצם:

סברין מימר אין חולצין את הפסול. כלומר שהרי אי אפשר שיחליץ את המוח מתוכו אלא ע''י שבירת העצם וזה אסור ואפילו עכשיו שניתותר ונפסל אפ''ה יש בו משום שבירת עצם דאנן סברין מימר דבו דאמר רחמנא בכשר ואפי' בפסול ואפי' אחר כמה ימים אסרה התורה בו שבירת עצם:

ויחלוץ וכו'. אי בעצם הקולית א''כ אכתי קשיא אמאי טעון העצם שריפה ויחלוץ את הבשר שמבפני' והוא המוח יחליצנו מן העצם וישליכנו ויהנה מן העצם:

והא תנינן העצמות והגידין והנותר ישרפו בט''ז. ועל כרחך בעצם שאין עליו בשר מיירי דאי יש עליו בשר תיפוק ליה משום נותר בבשר ואי אמרת מותר לשוברו א''כ קשיא ויקוץ וכלומר היה לו לשוברו בשעת האכילה והאיך הוא בא לידי נותר שיהא טעון שריפה ומשני מפני המוח שבקולית כלו' דבעצם הקולית מיירי שאין עליו בשר מבחוץ ויש בו מוח מבפנים ועל כרחו בא לידי נותר שאסור לשוברו מפני המוח שבו:

רשב''ל אמר מותר לשוברו. שלא במקו' בשר לפי שלא הזהירה התורה בשבירת העצם אלא א''כ יש עליו כזית בשר במקום שבירה או שיש בו כזית מוח מבפנים:

ר' יוחנן אמר אסור לשוברו. אפי' שלא במקום בשר מפני כזית בשר שיש עליו במקום אחר:

גמ' עצם שאין עליו בשר. מבחוץ במקום אחד:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source